כיבים כואבים של רירית הפה
מאז שאני זוכר את עצמי, סבלתי מכיבים בפה. רק אלה שהיו להם "בהמות" כאלה בעצמם יכולים להבין כמה כואב להם. שניים, שלושה או ארבע - לפעמים גדולים כמו הציפורן על האצבע הקטנה - לא היו נדירים. בילדות, רופא המשפחה באוברנדורף אמר אז שכן מחסור בוויטמין B, אבל הטיפות שנקבעו לא עזרו. מאוחר יותר - גרנו עכשיו ברדולפזל על אגם קונסטנץ - הוסבר לי שזה המצב גיל ההתבגרות חייב לעשות.
במרפאת העור בקרלסרוהה קבעתי תור לפרופסור... (אני לא זוכר את שמו). אמרתי לו את הבעיה שלי והוא שאל אם הוא צריך להראות לי משהו. אמרתי שכן והוא הציג שני פצעי סרטן ברירית הפה שלו. אחר כך הוא רשם לי תמיסת כחולה שעורבבה יחד בבית המרקחת. טעמו היה דומה למלברין (או משהו דומה) שנהגת לגרגר איתו כשכואב לך גרון.
אז אמרתי לפרופסור שאני לא רוצה שום דבר לצייר עליו, אלא משהו כדי שאני לא אוכל לקבל את ה"דברים" יותר.
אחר כך הוא אמר לי שהפצעים היו כנראה אחד מחלה תורשתית מעשים ואני צריך לחיות עם זה. הוא גם שאל אם יש מישהו במשפחה שגם הוא סובל מזה, ועל כך עניתי בשלילה.
זה קרה רק לי. עם זאת, לא הייתי בטוח לגמרי, אז שאלתי את אמי אם היא מכירה או זוכרת מישהו מבני המשפחה שסבל מפצעי סרטן. היא אמרה שלא, ובזה נגמר המקרה מבחינתי. הבדיחה היא שאמא שלי התקשרה אליי כמה ימים אחר כך - היא גרה עכשיו בוולדברון, במרחק שני רחובות ממני - ואמרה שאבוא בבקשה לרגע. מיד התפניתי ולתדהמתי היא הראתה לי פצע בפה. באותו רגע אפילו האמנתי ב"מחלה תורשתית".
ב-11 באוגוסט 1979 פגשתי את בעלי הנוכחי, ליאו, שתמיד אמר שחייב להיות פתרון לבעיית הפצעים שלי. אבל רחוק מזה. כל מה שניסיתי מג'ל ועד משחה וטיפות, שטיפות עם קמומיל, מרווה, מור, עשבי תיבול שבדיים ומה לא - כלום, ממש כלום, לא עזר. כשהיו לי שלושה או ארבעה "שטנים לבנים", הדבר היחיד שבדרך כלל עזר היה משככי כאבים, כי עבדתי במשרה מלאה כמזכירה בכירה בקופת חולים וכמובן נאלצתי לדבר ולבצע הרבה שיחות טלפון במהלך יְוֹם.
מה-29.3 במרץ בעלי ואני יצאנו לסיור בסין מה-16.4.1994 באפריל, XNUMX, מבייג'ין להונג קונג. בחזרה הביתה גיליתי שאין לי פצע סרטן.
איזה נס, כי זה קרה לעתים רחוקות מאוד. פתאום עלה לי הרעיון שזה קשור לאוכל או לאורז. מאותה שעה רשמתי בדיוק מה שמתי "מתחת לאף". פיזרתי את ההערות שלי לכל מקום כדי שלא אשכח כלום.
בשלב מסוים שמתי לב שכשאכלתי אגוזים זה היה רע במיוחד. מאותו רגע הפסקתי לאכול אגוזים.
כל החברים והקרובים שלי הכינו לי רק עוגות בלי אגוזים. עם הזמן אפילו "בזיתי" אגוזי לוז או שקדים טחונים בבלילת עוגה, גלילות שומשום או פרג ולחם חמניות.
ברגע שלא שמתי לב כמו "כלב יורה", שוב "בורכתי". אז פשוט נמנעתי מכל מה שקשור לאגוזים ואמרתי לעצמי שאני יכולה לחיות בלי אגוזים.
הזמנתי את היינץ ב' ומשפחתו ל-1 במאי כי תכננתי לרצוח את היינץ. הוא היה אמור להיות במסיבת יום ההולדת ה-90 של אמי. כשדיברנו שוב בטלפון על הביקור, הוא שאל אותי אם שמעתי פעם על משהו ד"ר. המר שמעתי את מה שהכחשתי.
הוא סיפר לי את סיפור מותו הטרגי של בנו דירק. הוא גם אמר לי שיש לו שני ספרים שהוא יכול להביא לי, מה שכן. אחר כך קראתי את הספרים וחשבתי עליהם. מבחינתי לא היו "כפרים ספרדים" כי פעם עבדתי כמזכירה רפואית ראשית בנוירולוגיה.
לאחר קריאת "בהזמנת היינץ" שני הספרים של ד"ר. המר, התנפלתי על התוכנית המקופלת (טבלה: נפש-מוח-איבר). אני מודה שכבר הסתכלתי על זה מדי פעם, אבל אז נזכרתי שהיינץ אמר שאת הקשרים אבין רק אחרי שאקרא את הספרים. פרשתי את התוכנית על השולחן, כרעתי על הכיסא והתחלתי ב"לימוד".
בנושא Allergie כל הפעמונים צלצלו לי. פתאום השתכנעתי שהעניין עם האגוזים חייב להגיע מ"משהו מלפני". מיד אמרתי לליאו שלי, שאמר שזה יכול להיות טוב. אבל מאיפה וממה? חשבתי והרהרתי שוב ושוב - ללא תוצאה.
לילה אחד התעוררתי ופתאום ידעתי.
לא יכולתי לחכות עד שליאו סוף סוף יתעורר; הייתי רוצה להעיר אותו מיד, אבל אז לא. לא יכולתי לישון יותר ו"ארבתי" עד שלבסוף פקח את עיניו. מיד אמרתי לו שאני יודע מאיפה באים האגוזים. הוא ענה בשלווה רבה: "קודם בוא נאכל ארוחת בוקר ואז תספר לי הכל"כמובן שלא יכולתי לחכות כל כך הרבה זמן והתחלתי במטבח בכתונת הלילה שלי.
באוברנדורף גרנו בבית סבא וסבתא שלנו על שוץנשטייג (שיפוע של 16%). בחלק התחתון של הנכס היה עץ אגוז ענק - לדעתי בילדותי - וכמה ענפים תלויים בגינה שלנו. אסור היה להרים את האגוזים "כעונש", כי הבעלים, גברת פווס, "לא אכלה דובדבנים טוב".
שוב היה סתיו - זה כנראה היה 1946 או 1947.
האגוזים היו בשלים ופשוט נשברו. אחותי, היא מבוגרת בחמש שנים, ואני התגנבתי לגינה לעבר עץ האגוז. הסתכלנו לראות אם ה-"Fooßin" נמצא בחלון או שאמא או סבתא שלנו מסתכלות החוצה. לא היה איש שנראה למרחוק. תלשנו כמה אגוזים, הסרנו במהירות את הקליפות הירוקות וזרקנו אותם לגינה של גברת פוסס. ואז היא פתחה את החלון וצרחה: "עזוב את השכל שלי בשקט ותן לי לבוא. "
באותו רגע אמא שלנו השפילה מבט מהמרפסת.
היא שמעה הכל וצעקה בכעס: "רגינה, אוטילי תעלו מיד.” היא כבר חיכתה למעלה עם מקצף השטיח והרסה אותנו. היא כל הזמן אמרה שהיא תמנע מאיתנו להגיע לאגוזים, גם אם היא תצטרך להרוג אותנו. אגב, אני לא זוכר את גברת פווס, אבל אני לא אשכח את הקול המזיל ריר עד סוף חיי.
אני לא זוכר אם יש לי עוד אגוז, אבל אני לא יכול לדמיין את זה.
בינואר 1951 עברנו לראדולפזל. האיסור נעלם כלא היה, ובחופשות הגדולות שהותר לי לבלות אצל סבא וסבתא מדי שנה, האגוזים עדיין לא בשלו. נראה לי מאוד חשוב לציין בשלב זה שלאחותי מעולם לא היו בעיות עם אגוזים.
אחרי שסיפרתי לו את הסיפור, בעלי אמר שהמכות בגלל האגוזים יכולות להיות הסיבה לכך שאני לא יכולה לסבול שום דבר שיש בתוכו קליפה קשה וגרעין. כמה ימים לאחר מכן סיפרתי על כך לאמא שלי ולאחותי. שניהם זכרו את האירוע בצורה ברורה מאוד. ואז התחלתי לחשוב מה עלי לעשות עכשיו.
לא ידעתי בכלל מאיפה ואיך להתחיל. לא יכולתי לשאול אף אחד. לאחר כשבועיים קניתי שקית בוטנים ושמתי כמה בקערה.
המשכתי לקלף את הבוטנים כל אחר הצהריים.
בערב אמרתי לאריה שלי: "אז, עכשיו אני אוכל את האגוזים כי ראשית, אני לא מקבל יותר מכות מאמי ושנית, 'הרגל הזקנה' כבר מזמן לא חיה; אז שום דבר לא יכול לקרות לי!!!
ברגשות מעורבים מאוד פתחתי את הבוטן הראשון ואכלתי את שני הגרעינים. אכלתי עוד שניים או שלושה ותמיד חשבתי ששום דבר לא יכול לקרות לי יותר.
אחרי כעשר דקות פתאום שמתי לב שזה צורב וצורב לי בקדמת הפה. מיד קפצתי ומיהרתי לחדר האמבטיה, משכתי מעט את שפתי והנה, כבר נראה כתם אדום כהה.
הסתכלתי במראה ואמרתי לבבואתי: "מה הטעם שום דבר לא יכול לקרות לך."
למחרת בבוקר המקום נעלם שוב. מיד אכלתי שוב בוטנים וחיכיתי, אבל זה כבר לא "קפץ". מאז אכלתי שוב כל מיני אגוזים, פרג, שומשום וכל שאר לחמניות הדגנים והלחמים. עם הזמן, כל החברים והקרובים שלי התבשרו שאני יכול לאכול שוב אגוזים ולמה.
רופא המשפחה שלנו, ד"ר. ח' לא ידעה על האלרגיה שלי לאגוזים כי יש לנו אותה רק מאפריל 1995. בסתיו האחרון קבעתי תור ובין השאר סיפרתי לו את כל הסיפור. הוא הקשיב לי בזהירות רבה, ואז הניח את ראשו על זרועו ואמר: "זה מאוד מעניין." הוא לא אמר שום דבר אחר.
במשך כמעט חמישים שנה מחיי סבלתי מפצעי סרטן כואבים בגלל המכות הנוראיות ו"איום המוות" - בגלל האגוזים המטופשים. כשאני חושב על מה שהרופאים אמרו עלי מחסור בוויטמין B, מחלה תורשתית וכו' כל מה שנשאר לי זה חיוך עייף ואני יכול רק להגיד: "איזה שטויות!"
אני יודע שאני רק מר ד"ר. המר ושלו גרמנית תרופה אני חייב להודות על זה אפטות נפטרתי ממנו לנצח נצחים!