דיווח מאת מריה גרונר

לפני כמה שנים הבת שלי התלוננה על בעיות ברגל כשהיא קמה בבוקר, ליתר דיוק, היא התקשתה לדחוף את הרגל ישר.

לבסוף היא הצליחה בכך על ידי הנחת רגל אחת על השנייה ויישר לאט מאוד את הברך. היא גם צלעה קשות וגם התלוננה על כאבים ותחושת מתח לא נעימה בחלק האחורי של הברך, כאילו יש שם משהו.

בהתחלה לא חשבתי על זה יותר מדי כי התסמינים נעלמו עד הצהריים כשהיא חזרה הביתה מבית הספר. אבל למחרת בבוקר, אחרי שהתעוררתי, התסמינים חזרו, אז לבסוף לקחתי אותה הצידה ושאלתי ספציפית מה קרה.

לפי New Medicine, זה יכול להיות רק מקרה של שיתוק מוטורי, כלומר קונפליקט של... לא-לברוח- או לא-בא-עם-פחיות אודר לא יותר החוצה ולא פנימהיֶדַע, לגבי הרגליים. עם זאת, היא לא הצליחה לחשוב על מה לומר. רק כשראיתי את תוכן הסכסוך לא-לברוח- in לא ממשיך-פחית כשניסחתי את זה מחדש, משהו לחץ וזה פשוט נשפך ממנה.

קרה הדבר הבא:
היא שיחקה ב"מרדף" עם חבריה לכיתה בהפסקה, לפיו הילדים המציאו חוקים משלהם, מהסוג שאם נוגעים במישהו זה מספיק בלי ש"תפסו" אותו.

במהלך המשחק הזה היא כבר נגעה בילד, אבל נאחזה בבגדיו כי הילדה פשוט המשיכה לרוץ, בניגוד לכללים.

במהלך התכתשות זו, היא נכנסה ללא כוונה למתחם של תלמיד כיתה ז', שדחף אותה באכזריות כך שנפלה ארצה. אבל זה לא מספיק. ילד זה בא לעברה באיומים, בעט בה מספר פעמים, והיא שכבה חסרת אונים על הקרקע ולא יכלה לברוח, כלומר לא הצליחה יותר להימלט מהמצב הזה.

אבל מה לעשות? התלוננות בבית הספר או דרישה לילד היה כנראה רק מחמיר את המצב. אחרי הכל, היא ראתה את הילד לעתים קרובות בחצר בית הספר ועכשיו פחדה ממנו.

היא סיפרה לי שהיא חולמת כל לילה מאז על כך שהוא מכה אותה באכזריות שוב. אז בכל לילה הייתה לה קונפליקט חוזר ואחריו משבר. זה גם הסביר לי למה תמיד חיטטו כל המיטה בבוקר.

ואז ראיתי אותה פעם בשנתה כשהיא בעטה ברגליה באלימות במהלך הלילה. היה לה אחד קטן התקף אפילפטי מבלי להירטב. רגלה כואבת בבוקר, והתסמינים שהיו לה אז נעלמו ברובם עד הצהריים. אז הסכסוך היה תלוי, שהופעל שוב ושוב בהתראה קצרה על ידי החלומות.

עדיין לא המצאתי פתרון פטנט לזה. לכן הצעתי לה פשוט לסלוח לילד. אבל זה לא היה קל עבורה. למרות זאת, בכל פעם שראתה אותו, היא אמרה לעצמה בשקט: "אני סולח לך."

יום אחד הילד ישב על קיר בחצר בית הספר. היא קיבלה אותו רק פעם אחת נסלח, ואז לפתע, מסיבה בלתי מוסברת, הוא נפל מהקיר מבלי שאיש נגע בו.

עד כמה שזה נשמע לא אמין עכשיו, מאז, הסכסוך נפתר עבורה כעת.

למרות שמדי פעם היא חוזרת למסלול כשהיא מקבלת בעיטה בוויכוח או תוך כדי ספורט, למרבה המזל זה לא נמשך הרבה זמן כי היא למדה פשוט לסלוח.

אבל עד כה היא לא הצליחה למנוע ממנה להגיב תמיד באותה צורה במצבים כאלה. כבר היה שלב בגן שבו היא כביכול לא יכלה ללכת כשהרמתי אותה כי כאבה לה ברגל. בהתחלה חשבתי שהיא פשוט עייפה ובגלל זה היא לא רצתה לרוץ. אבל הדברים היו שונים לגמרי:

בתקופה הזו, כשהיא הייתה אולי בת 3, הלכנו ליער עם כמה משפחות וילדים ביום ראשון. בדרך עברנו במערה. אחד הגברים התבדח עם הילדים הגדולים ואמר שבמערה מסתתר אריה. וכדי להדגיש את דבריו, הוא נכנס מעט לתוך המערה ושאג בכל כוחו – כמו אריה.

בתי הקטנה, שהייתה בזרועות בעלי, נצמדה אליו בבהלה. ההתנגדויות שלי למשחקים כאלה נעו ברוח כי ברור שהילדים הגדולים נהנו איתם.

זמן קצר לאחר מכן שמתי לב שהבת שלי חרדה מאוד מאז, ישנה רע, בכתה הרבה ולא אוכלת כמו שצריך. היה לי ברור שזה חייב להיות מחובר לאירוע הזה. אז ניסיתי לדבר עם הילד על זה, אבל לא הייתה הצלחה נראית לעין. אז חשבתי לדבר עם החבר שארגן את שאגת האריה.

אז הלכתי אליו וניסיתי להסביר לו שהשינויים חלו רק מאז ההליכה ביער והתחננתי שיעזור לי ולילד על ידי שחזור המצב עם בתי יכול לשכנע את עצמו שזה לא אריה אלא הוא עצמו שהשמיע שאגה זו. העתקתי עבורו את תיק "פאפא נואל" מ"ספר הזהב" וביקשתי שיקרא אותו.

אבל נתקלתי בהתנגדות מסיבית. לא רק שהוא חשב שהכל שטויות, אלא שהוא גם חשב שאני רוצה "להאשים" אותו במצבה של בתי. אבל זה לא היה עליי בכלל אשמה, כי אף אחד לא אשם אם מישהו אחר מגיב בצורה כזו או אחרת.

שום דבר לא השתנה. בינתיים היא הלכה לגן וקיוויתי שהיא תשכח בהדרגה את האירוע הזה. אבל כנראה שדברים נתקעו או שהם המשיכו לחזור למסלול.

יום אחד אזרתי את כל האומץ שלי ואמרתי לחבר שלי שוב את בקשתי. הפעם, לתדהמתי, הוא היה מוכן לעשות זאת מיד.

ארגנו מפגש בביתנו, החשכנו את החדר ושחזרנו את הסצנה, עם האריות שואגים. והנה, הבת שלי בעצם הבינה מי הוא "אַריֵה" והיא נזפה בחבר שלה אחר כך כי הוא הפחיד אותה כל כך.

כמה ימים לאחר מכן, היא ישנה בשלווה בעריסה שלה כשקרה לי שהיא הרטיבה את עצמה (משבר אפילפטי). ידעתי אז שהסכסוך הזה סוף סוף נגמר.

אבל כשאני חושב על זה, כנראה שהקונפליקט המקורי התחיל הרבה קודם. כי בזמן שהייתי עדיין במיטה, לקטנה שלי הייתה "צהבת" (היא שמאלנית) והופרדה ממני בן לילה ונלקחה למרפאה באוניברסיטה. שם נלקח ממנה דם מדי יום - מהעקבים, כפי שנודע לי מאוחר יותר.

יעלה על הדעת שהיא גם הגיבה כך אז כי היא לא יכלה להימלט מהעינוי הזה, גם אם לא שמתי לב לזה באותו זמן.

היא גם ילדה מאוד נצמדת שמגיבה מאוד חזק לפרידות, למשל עם עיניים אדומות (אחרי הפתרון) אם היא "איבדה" אותי לזמן קצר.

לאחרונה היא נסעה לאירוע לילה לבד עם מועדון הספורט שלה בפעם הראשונה (כלומר, גם חברתה הייתה שם). למרות שהיא התקשרה הביתה אינספור פעמים, לא רק שהיא נהנתה, אלא שלא היו בעיות כלשהן. מצד אחד שמחתי מאוד על ההתפתחות ומצד שני קצת עצוב כשהבנתי שתהליך ההחלפה מתחיל עכשיו אט אט.

כרגע, כאדיבות, אני דואג לילדה בגילה של בתי במשך כמה שעות מדי פעם כשהאם, שעובדת בעירנו, צריכה לעשות סידור. הילדה ישנה איתנו לא פעם בלילה, אז בתמורה גם הבת שלי צריכה לישון איתה פעם אחת, למרות שהמקום בו היא גרה נמצא במרחק של כ-30 ק"מ מאיתנו. לאחר החוויה שעברה בינתיים, היא שמחה לעשות זאת. אז הסעתי אותה לשם והיא ממש ציפתה לזה.

שתי הבנות בישלו בערב, כלומר הכינו סלט.
אבל הם בטח התווכחו על זה והילדה אמרה לבתי במהלך הוויכוח: "אם אתה לא עושה את זה בצורה כזו או אחרת, אז אתה יכול לחזור ישר הביתה".

אבל זה לא היה אפשרי, היא לא יכלה פשוט לברוח או ללכת הביתה, למרות שהייתה מעדיפה לעשות את זה. כמובן שהיא יכלה להתקשר אליי, אבל היא לא העזה.

כשהיא חזרה הביתה בלילה הראשון, היא לא יכלה ללכת שוב בבוקר. הכל נגמר עד שעת הצהריים, אבל אותו דבר למחרת בבוקר.

כמובן שגילינו מהר את הסיבה, אבל... רכבת נמצא כאן עכשיו. נמשיך לעבוד על זה ואני חושב שעם הזמן היא תלמד להשתמש בסד הזה טוב יותר.

הדבר היחיד שרע לי הוא שאני לא יכול לדבר עם אף אחד במשפחה שלי על זה. אף אחד לא יודע על זה כלום, וכמובן שהייתי צריך להסביר לבת שלי למה אנחנו לא יכולים לדבר עם אף אחד על זה עדיין.

אני צריך להמציא תירוצים כשאני צריך לפטור אותה מספורט או לא לשלוח אותה לאימוני ספורט, כי היא עלולה להרגיש לא ספורטיבית בשלב הזה, ואז היא מיד מתחילה את הסכסוך הבא, הפעם מה שנקרא קונפליקט לא ספורטיבי היה לוכד.

למרות הכל, אני שמח שאני יודע על NEW MEDICINE, כי הייתי לוקח את בתי לרופא מזמן – ומי יודע מה היה קורה כתוצאה מכך.